×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
כיצד הולכין אחר כוונת הנודר, ובו ו׳ סעיפים
(א) כָּל הַנּוֹדֵר, אוֹ נִשְׁבָּע, רוֹאִין דְּבָרִים שֶׁבִּגְלָלָן נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר, וְלוֹמְדִים מֵהֶם לְאֵיזֶה נִתְכַּוֵּן. וְהוֹלְכִין אַחַר הָעִנְיָן, וְלֹא אַחַר מַשְׁמָעוּת הַדִּבּוּר. כֵּיצַד, הָיָה טָעוּן מַשָּׁא שֶׁל צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים, וְהִזִּיעַ וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה, וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים לְעוֹלָם, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים וּלְהִתְכַּסוֹת, וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא לְהַפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו. הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי צֶמֶר, וְנִצְטַעֵר בִּלְבִישָׁתוֹ וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו צֶמֶר לְעוֹלָם, אָסוּר לִלְבֹּשׁ, וּמֻתָּר לִטְעֹן עָלָיו וּמֻתָּר לְהִתְכַּסוֹת בְּגִזֵּי צֶמֶר, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְבֶגֶד צֶמֶר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. {הַגָּה: וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּנוֹדֵר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל בְּנוֹדֵר לַחֲבֵרוֹ, כָּל שֶׁלְּשׁוֹן הַנֶּדֶר כּוֹלֵל הוֹלְכִין אַחֲרָיו, אִם לֹא בְּאֻמְדָּנָא דְּמוּכָח (כָּךְ מַשְׁמָע בריב״ש וּבְהָרַמְבַּ״ן).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) לשון הרמב״ם בפ״ח מה״נ דין ח׳ ממשנה דנדרים דף נ״ה ע״ב וכרבי יהודה וכן כתב הרא״ש בשם הרמב״ן בשם חד גאון ושכן מסתבר
(ב) שם וכרבי יהודה בברייתא שם
(א) ונצטער בלבישתו – זו היא דעת הרמב״ם דגם באיסור לבישה בעינן הוכחה דנתכוין ללבישה ולמד כן מברייתא דתנן היה לבוש והיצר לו וכתב ב״י שהרא״ש חולק וס״ל דבזה לא בעינן הוכחה דה״ה בנודר סתם שאין במשמע אלא ללבוש וברייתא דקתני היה לבוש צמר והיצר לו לאו דוקא וכן הוא דעת הטור שכתב היה לבוש בהן ונדר כו׳ ולא כתב והיצר לו כמו דכתב ברישא אלא שצריך לתרץ למה יכתוב הטור היה לבוש בהן דגם הלבישה לא היה לו להזכיר כיון שגם סתם האומר כן דינא הכי לפי דעת הרא״ש ומו״ח ז״ל האריך לתרץ קושיא זו ואמר שלבישה בעינן עכ״פ. ולע״ד נראה דודאי לא בעינן מידי אלא דהטור כתב כן לרבותא דאע״פ שהיה לבוש בהן ולא היצר לו הסברא נותנת שלא נתכוין ללבישה שתהיה אסורה עליו כיון שאנו רואין שהוא לבוש בהן בשעת נדרו ואין לו שום צער מהם אפ״ה אמרינן נתכוין לאיסור לבישה וכ״ש בלא לבש בהן כלל כנ״ל פשוט.
(ב) באומדנא דמוכח – דברי הג״ה הזאת דברי ריב״ש סימן קצ״ה וצריך שתדע דהתם קאי לענין שאחד היה מבקש מהקהל שיקבלו לסופר זקן אחד ועמו נער אחד וקבלו הקהל את שניהם בנדר בסתם ואח״כ סילקו הזקן שלא עשה כהוגן ורצו איזה יחידים לומר שגם הנער נסתלק כיון שעל ידי בקשת המבקש קבלום ובקשתו היתה שיהיה עם הזקן וכיון שנסתלק הזקן ממילא נסתלק הנער לזה השיב הריב״ש שם כיון דבלשון קבלת הקהל משמע שלא תלאו זה בזה אין אנו משגיחים בבקשת המבקש ולא אמרינן דניזול בתר אומדנא דהיינו שודאי נתכוונו כפי שביקש המבקש כמו דאזלינן הכא בתר אומדנא לענין קונם צמר דהיינו דוקא בנודר בינו לבין עצמו הולכים אחר כוונתו משום דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין אבל בנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואין הולכים בזה אחר אומדנא דמוכח אא״כ באומדנא כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים והוא בחושן המשפט סי׳ רמ״ו סעיף א׳ עד כאן מבואר כוונתו דאם הלשון מורה על ענין אחר אף על פי שמצד כוונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן כיון שהוא לטובת חבירו זכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוין אא״כ הוה אומדנא דמוכח מה שאין כן בנודר בינו לבין עצמו אנן מבטלים הלשון לפי משמעותו ומפרשינן ליה על דבר אחר כההיא דרישא שלפי המשמעות משמע איסור לבישה לפי דעת הרא״ש ולפי דעת הרמב״ם שתיהם במשמע כמ״ש בסעיף א׳ מ״מ מתוך כוונתו אנו מפרשים דבריו שעל הפשלה לאחוריו קאמר שיהיה אסור ולא בלבישה בזה דוקא הם חולקים אבל באמת אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו שני משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמוציא מחבירו עליו הראייה ובדרך זה תדע להבין הג״ה זאת שהיא סתומה.
(א) ונצטער בלבישתו כו׳ – אבל לא נצטער בלבישה ליכא הוכחה ואסור אפילו בטעינה וכיסוי. וכתוב בתשובת מבי״ט ח״א סי׳ קי״ז דף כ״ג ע״ד מי שנכנס בספינה עם אשתו לטייל בים וקם עליהם רוח סערה והיה מפייסה שלא תפחד כו׳ ונשבע שלא יכנס עוד עם אשתו בספינה לים ואח״כ הוצרך לילך בספינה כדי לדור בעיר אחרת נראה שלא היתה כוונתו אלא על הטיול וע״ש שהאריך בזה:
עוד בח״ב סי׳ ס״א דף ל״ב ע״ב שנים שהיו דרים בבית אחד ואוכלים על שלחן אחד והיה להן עסק בשותפות והיו בחנות ועל פרעון שכירות הבית והחנות נפל ביניהם קטטה וקפץ אחד מהם ונשבע שלא נשב יחד בבית אחד ושלא נאכל ושלא נשתה ביחד לא נפרש אותו אלא לפי הסברא ולא יהיה אסור אלא לדור יחד בבית אחד כמו שהיה קודם ולאכול ולשתות בהוצאה א׳ בבית אבל הוא מותר לאכול בבית חבירו אחר שנפרדו איש מעל אחיו ומעל הבית וכל א׳ עושה הוצא׳ לבדו בביתו ואצ״ל בבית אחר ובשמחת חופה וברית מילה וראיה מהיה טעון צמר כו׳ וכן בהיה לבוש כו׳ דאזלינן בתר הכוונה ולפי הענין שנעשה הנדר.
(ב) וכל זה דוקא כו׳ אם לא באומדנא דמוכח כו׳ – כתוב בתשובת מבי״ט ח״ד סימן נ״ז דף מ״ו ע״ד דהא דמפלגי בהכי היינו במילתא דאית ביה דררא דממונא אבל היכא דליכא דררא דממונא אף על פי שהשביעו סתם אזלינן בתר אומדנא כו׳ ואין זה מוכרח. גם מסתימת דברי הרב משמע דאין חילוק.
(א) בלבישתו – אבל אם לא נצטער בלבישה ליכא הוכחה ואסור אפי׳ בטעינה וכיסוי וכתב בתשו׳ מבי״ט מי שנכנס בספינה עם אשתו לטייל בים וקם עליהם רוח סערה ונשבע שלא יכנס עוד עם אשתו בספינה לים ואח״כ הוצרך לילך בספינה כדי לדור בעיר אחרת נראה שלא היתה כונתו אלא על הטיול וכתב עוד ב׳ שהיו דרים בבית א׳ ואוכלים על שלחן אחד והיה להם עסק בשותפות בחנות ונפל ביניהם קטטה בענין פרעון שכירות הבית והחנות וקפץ א׳ מהם ונשבע שלא נשב יחד בבית אחד ושלא נאכל ולא נשתה יחד לא נפרש אותו אלא לפי הסברא שלא יהיה אסור אלא לדור יחד בבית א׳ ולאכול ולשתות בהוצאה א׳ בבית כמו שהיה מקודם אבל אחר שנפרדו איש מעל אחיו ומעל הבית וכל א׳ עושה הוצאה לבדו בביתו מותר לאכול בבית חביריו ואצ״ל בבית אחר ובשמחת חופה וברית מילה וראיה מכאן דאזלינן בתר הכונה ולפי הענין שנעשה הנדר עכ״ל הש״ך:
(ב) באומדנא – פי׳ הט״ז דאם הלשון מורה על ענין אחר אע״פ שמצד כונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן דכיון שהוא לטובת חבירו זוכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוים אא״כ הוי אומדנא דמוכח משא״כ בנודר בינו לבין עצמו אנן מבטלין הלשון לפי משמעותו ומפרשינן ליה על דבר אחר כההיא דהיה טעון וכו׳ אבל באמת אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו ב׳ משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמע״ה (ובדרך הזה תבין הגהה זאת) עכ״ל:
(א) כל כו׳ – לשון הרמב״ם:
(ב) או נשבע – כמ״ש בס״פ מרובה (פ׳ א׳):
(ג) כיצד כו׳ – פסק כר״י דס״ל דר״י ל״פ את״ק אלא לפרושי כמו בפירקין דלעיל די״א קונם גריס כו׳ (נ״ג ב׳) דל״פ וכן (נ״א ב׳) אבא שאול אומר הנודר מן הגבינה כו׳ ועוד דסתם תנא כדבריו ספ״ה שלא נתכוין זה כו׳ ואמרו בירושלמי שם אר״י דר״י היא כו׳. הרא״ש:
(ד) ללבוש – שם בברייתא:
(ה) ולהתכסות – במתני׳:
(ו) ונצטער – שם בברייתא וסובר הרמב״ם דמתני׳ נמי בכה״ג אבל הר״נ כתב דמתני׳ פליג אברייתא וקי״ל כמתני׳ וע״ש ד״ה תניא כו׳ והרא״ש כתב דלבוש דברייתא ל״ד וכמ״ש במתני׳:
(ז) ומותר להתכסות כו׳ – במתני׳ שם:
(ח) וכ״ז דוקא כו׳ – וראיה מדבעינן תנאי כפול ובפ״ב דקדושין (מ״ט נ׳) דדברים שבלב כו׳ ועסי׳ ר״כ סט״ו בהג״ה:
(ט) א״ל כו׳ – כמ״ש בפ״ט דב״ב (קמ״ו ב׳) במי שהלך בנו למ״ה וכמ״ש בח״מ ר״ס רמ״ו:
(א) (סימן רי״ח סעיף א׳ בהג״ה) אבל בנודר לחבירו נשבע לאשתו שלא יוציאנה מעיר פלונית אם עושה מעשים המכריחים אותה לצאת חשוב מוציא ממש כי לא נשבע שלא להוציאה על כתפו ועוד דבתר דעתה אזלינן כיון דהשביעתו הריק״ש:
(ב) (שם ש״ך ס״ק א׳) אלא על הטיול ע׳ ת׳ הריב״ש (סקצ״ה) ות׳ שער אפרים (סס״ג) ובת׳ הר״י לבית הלוי (כלל ה׳ סע״ה):
(ג) (בא״ד) ולפי הענין שנעשה הנדר נשבע שלא ישב עם פלוני במקום אחד ובא אותו פלוני למקום שהיה הנשבע מקודם אין הראשון חייב לצאת משם דהשתא חבירו ישב עמו ולא הוא עם חבירו ריק״ש (לעיל סרט״ז):
(א) שבגללן – עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל ועיין בתשובת חות יאיר סימן ט״ו באחד שהלך למרחקים ונתייגע מאד ונדר שכאשר יבא לביתו יהיה אסור לו לילך מהלך פרסה וחזר לביתו ולהחיות נפשו הוא מן הצורך לילך לפרקים אל כפרים שסביבותיו והמה קצתם רחוק מפרסה. והנה השאלה הזאת מתחלק לכמה פנים. הא׳ אם ניזל בתר הכוונה כי לא נדר רק מפני יגיעה רבה יום יום בדרך רב ורחוק תדיר בלי הפסק משא״כ כשהולך רק פעם ופעמים בשבוע. הב׳ אם גם בהילוך ב׳ או ג׳ פרסאות ביום א׳ מותר באם נח בינתים באופן שאינו הולך פרסה בפעם אחת. הג׳ אם הולך בפחות מן פרסה לכפר וחוזר לביתו בו ביום אם מותר כי אולי מצטרפין שיבה וביאה לאסור. הד׳ פן אף בפחות מפרסה ג״כ אסור מפני דקי״ל בכל איסורים דגם חצי שיעור אסור. והאריך הרבה בזה והעלה שאין בטעם הראשון ממש להתיר לו בלא התרה דלא דמי כלל לכל הנזכרים בי״ד סימן רי״ח דאדרבה הרי חזינן שהפריז על מדתו לאסור אף בפרסה. ולענין אם נח בינתים יש חילוק אם עומד או יושב מעט לא מהני אבל בקובע סעודה כדרך סעודות קבע של הולכי דרכים הסעודה מפסקת ומותר לילך משם ולהלאה שנית עד פרסה. והליכה ושיבה אין מצטרפין כלל אפילו שב תיכף אחר הליכתו ולא נח כלל. וכ״ש שאין לאסור בפחות מפרסה משום חצי שיעור ע״ש. ועיין בתשובת שבו״י ח״א סי׳ ק״מ באחד שהיה לו קצת מיחוש בר״ה שלא יכול לילך לבהכ״נ והפצירו בו בניו שיתקעו לו ויאכל ולא רצה ומחמת הפצרתם נדר שלא לאכול עד אחר זמן יציאה מבהכ״נ וכאשר השלימו תפלתם ורצו לצאת בא חכם ודרש להם דברי כבושים ואיחרו מלצאת וכתב שלכאורה י״ל בנדרים הלך אחר לשון ב״א וכוונתו על אחר זמן תפלה אך יש לדמות למ״ש בר״ה דף ל׳ דבעי ר״ז ננערו לעמוד כו׳ א״כ בנ״ד רצו העם לצאת ולא יצאו ג״כ איכא לספוקי כה״ג וכיון דעלתה בתיקו ספק נדרים להחמיר ואם רצו להתירו יתירו לו כדין נדרים שהם לצורך י״ט עכ״ד ועיין בש״ת בא״ח סימן תקפ״ד סק״ג שפקפק ע״ז וכתב דעתו דאם אין מי שיתירו לו יש להקל בזה בפרט לאיש שיש לו מיחוש וקשה עליו להיות מעונה עד זמן יציאתם ממש ע״ש. ועיין בשו״ת מאיר נתיבים סי׳ ע״ב שכ׳ במי שנשבע שלא ילמד את בנו כתב פויל״ש בענין דאין התרה לשבועתו והנה הוציא לו תחבולה ולימד את בנו שמות האותיות בע״פ בענין שיהא הסדר שלהם ששגור בפה הבן היטב והבן מבין מדעתו באותיות שלהם הנדפסים עד שיבין כל הכתב אם עבר על שבועתו וכתב דאם לא היה כאן תחבולה ברמאות רק היה בא לשאול אם מותר ללמד שמותם בע״פ היינו מורים לו היתר אך כיון שיש בזה הערמה שנתכוין ללמדו בע״פ כדי שיבין אח״כ הכתב ה״ז עבר על שבועתו ע״ש ראייתו:
(ב) אחר הענין – עיין בתשובת חוט השני סימן צ׳ שכתב באחד שנדר ליתן מעשר שני מהריוח שיהיה לו משך חצי שנה זו והיה לו מלוה ישנה ונפדה תוך חצי שנה זו א״צ ליתן ממנה דהולכין אחר כוונתו וע״ש עוד. וע׳ בתשובת שבות יעקב ח״א סי׳ כ״ד לענין אשה שקבלה על עצמה משום אבלה שלא להלביש בגדי י״ט אי מותרת להשים הטבעות בידה ופסק דגם הם בכלל נדר זה ואין לה ללבוש שום תכשיט שהיתה רגילה ללבוש בזמן שמחתה אם לא ע״י הפרת הבעל ביום שמעו או התרת חכם. וע״ש עוד שהשיג על תשובת שער אפרים שפסק דמי שמתחייב ללבוש לחבירו אינו מחוייב להנעיל לו. דליתא אך מ״מ אינו מחוייב ליתן לו טבעות אף שהוא בכלל מלבוש כיון שאינו צורך כל אדם ואין זה בכלל התחייבות כלל ע״ש:
אחר כוונת הנודר כיצד היה טעון צמר או פשתן והיה ריחו קשה עליו ונדר קונם צמר ופשתן עולין עלי מותר לכסות וללבוש בהן ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו היה לבוש בהן ונדר שלא יעלו עליו אסור ללבוש ולכסות בהן ומותר להפשילן לאחוריו.
(א) אחר כוונת הנודר כיצד היה טעון צמר ופשתן וכו׳ בפרק הנודר מן הירק (נדרים נה:) תנן אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר פשתן עולה עלי מותר להתכסות באניצי פשתן רבי יהודה אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה אמר קונם צמר ופשתים עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ובגמ׳ תניא כיצד א״ר יהודה הכל לפי הנדר היה לבוש צמר והצר כלומר שהיה המלבוש צר ונצטער בו ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון וכתב הרא״ש ז״ל כתב הרמב״ן ז״ל קא פסיק חד מרבוותא כרבי יהודה וכן מסתבר אע״ג דתני לה ביחידאה לית לן ראיה דפליגי רבנן עליה ועוד הא סתם תנא הכל לפי הנודר דתנן באידך פירקא שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתייה עכ״ל.
וגם הרמב״ם ז״ל פסק כרבי יהודה בפ״ח מה׳ נדרים אבל הר״ן כתב מסתברא לי דברייתא פליגא אדמתני׳ בסבריה דרבי יהודה דתנא דמתני׳ ס״ל דרבי יהודה מודה לת״ק דכל היכא דליכא הוכחה לבישה משמע ולא טעינה ורבי יהודה דברייתא משמע דס״ל דלמישרי טעינה נמי בעי הוכחה אבל כל היכא דליכא הוכחה אסור אפי׳ בטעינה ומסתברא דכמתני׳ קי״ל הילכך סתמא לבישה משמע ולא טעינה אבל היה טעון ומתוך כך נדר אסור בטעינה ומותר בלבישה זהו מה שנ״ל ודברי הרמב״ם ז״ל אינם כן בפרק ח׳ מהל׳ נדרים עכ״ל כלומר שהרמב״ם כתב דברי רבי יהודה במשנה ודבריו בברייתא כצורתם משמע דס״ל ז״ל דלא פליגי תנא דמתני׳ ותנא דברייתא אלא לדברי שניהם בין למישרי לבישה בין למישרי טעינה בעי רבי יהודה הוכחה ואי ליכא הוכחה כלל אסור בשניהם והרא״ש אף על פי שאינו סובר דברייתא פליגי אמתני׳ כהר״ן שהרי כתב בפסקי המשנה והברייתא מ״מ לענין הדין הוא סובר כמותו שהרי כתב וז״ל הא דקתני ברישא דברייתא היה לבוש צמר והצר לו לאו דוקא דה״ה בנודר סתם שאין במשמע אלא ללבוש ומתניתין נמי דייק דלא פליג רבי יהודה ארישא עכ״ל ודברי רבינו כדעת הרא״ש שכתב דין היה לבוש בהן וכו׳ והשמיט והצר לו:
כתב הר״ש בר צמח על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליהודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים ויש לו עכשיו קצת יין שהתחיל להקרים ועשאו קודם שישבע נראה שאסור למוכרו אע״פ שלא נשבע אלא שלא יעשה יין למכור וזה היה עשוי משום דאזלינן בתר דעת הנודר שנדר מחמת העלילה וכאותה ששנינו קונם צמר עולה עלי וכו׳ ר׳ יהודה אומר הכל לפי הנדר וכו׳:
(א) נדר קונם צמר ופשתים עולה עלי האם הולכים אחר כוונת הנודר ותלי אם היה באותה שעה לבוש פשתן והוקשה עליו או היה טוען פשתן והוקשה עליו. הב״י בסעיף א ד״ה אחר, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תקעה ד״ה הנודר מן הכסות, כתב כרבי יהודה דהולכים אחר כוונת הנודר באותה שעה.
היה חבירו מפציר בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאני נכנס או טיפת צונן שאני טועם האם מותר לו לאכול עמו סעודה. הב״י בסעיף ג-ד, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בלא תעשה רמב, כתב כהרמב״ם דנראה מדבריו דאסור.
(א) ומדברי רשב״ץ שכתב ב״י לעיל על מי שנשבע שלא יעשה יין וכו׳ נראה בודאי שאסור למכור מה שהיה לו קודם התקנה:
(א) והיה ריחו קשה עליו והרמב״ם כתב והזיע והיה ריחו קשה עליו ונראה דהרמב״ם ורבינו לא מפלגי בענין זה דהרמב״ם או זה או זה קתני וכן מוכח בהדיא ממתני׳ וברייתא דבמתני׳ איתא שניהם כמו שכתבם הרמב״ם ובברייתא לא קתני בדברי ר״י אלא הזיע בלבד והשתא אי מתני׳ בדוקא קתני סתרי דברי ר״י דמתני׳ וברייתא אהדדי אלא ודאי או או קתני ודכוותיה י״ל ג״כ בדברי הרמב״ם ורבינו חדא מנייהו נקט וה״ה לאידך:
(א) והיה ריחו קשה עליו ונדר והרמב״ם כתב והזיע והיה ריחו קשה ועד״ר:
(ב) היה לבוש בהן כו׳ והרמב״ם כתב היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו ונדר כו׳ והוא מל׳ רבי יודא בברייתא דאמר היה לבוש צמר והצר כלומר שהיה המלבוש צר ונצטער (בלבישתי) בו ופסק הרמב״ם כוותיה אבל אם לא היה הוכחה דמלבוש שעליו צר היה אסור אפי׳ בטעינה אבל הרא״ש כתב דל״ד קאמר ר״י והצר דה״ה בנודר סתם אין במשמע אלא ללבוש דכל היכא דליכא הוכחה דריחו רע או זיע לבישה במשמע ולא טעינה וכ״פ הר״ן וב״י הביאו ע״ש.
(א) אחר כוונת הנודר כיצד וכו׳ בפ׳ הנודר מן הירק (סוף דף נ״ה) תניא כיצד א״ר יהודה הכל לפי הנדר היה לבוש צמר והצר (פי׳ היה מצטער מהמלבוש) ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון וכ״כ הרמב״ם בפ״ח כלשון ברייתא זו אבל הרא״ש כתב לשם וז״ל הא דקתני ברישא דברייתא היה לבוש צמר והצר לאו דוקא דה״ה בנודר סתם שאין במשמע אלא ללבוש ומתני׳ נמי דייק דלא פליג רבי יהודה ארישא עכ״ל פי׳ דכמשנה תנן אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר פשתן עולה עלי מותר להתכסות באניצי פשתן (פי׳ דאינו אסור אלא במלבוש צמר ופשתים דבנודר סתם אין במשמע אלא במלבוש) רבי יהודה אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה אמר קונם צמר ופשתן עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו והשתא מדלא קאמר ר״י אלא טען והזיע ולא קאמר נמי היה לבוש והצר אלמא דר״י לא פליג את״ק בהא אלא מודה דלמיסר לבישה לא בעינן הוכחה דהיה לבוש והצר אלא אף בנודר סתם לבישה משמע ולא טעינה אלא דלמיסר טעינה ולא לבישה בעינן הוכחה דהיה טעון והזיע וא״כ הא דקתני בברייתא היה לבוש והצר לאו דוקא. ואיכא למידק אדברי רבינו שכתב היה לבוש בהן וכו׳ דמאי איריא שהיה לבוש בהן אפי׳ לא לבוש ולא טעון נמי בנודר סתם צמר ופשתן עלי אין במשמע אלא לבישה ולא טעינה וה״ה ודאי כשהיה לבוש וטעון ולא הצר ולא הזיע נמי מסתמא מלבישה נדר ולא מטעינה וא״כ הו״ל לרבינו להזכיר לבוש וטעון או שלא להזכיר לא לבוש ולא טעון אלא לומר סתם נדר צמר ופשתן עולה עלי אסור ללבוש ומותר להפשילן לאחוריו דעכשיו דכתב היה לבוש בהן איכא למשמע דלפי שהיה לבוש ולא טעון לפיכך אסור בלבישה ומותר בטעינה והא ליתא לדעת הרא״ש כדפרישית ואפשר דרבינו מפרש בדברי הרא״ש שמה שכתב היה לבוש והצר לאו דוקא אינו אלא לומר לומר דהצר לאו דוקא אבל היה לבוש דוקא ואיידי דתנא בסיפא היה טעון והזיע תני נמי ברישא היה לבוש והצר דאל״כ אלא היה לבוש נמי לאו דוקא לא הוה ליה לומר כלל היה לבוש והצר אלא הו״ל למיתני ברישא אמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון אלא בע״כ היה לבוש דוקא דאם לא לבוש ולא טעון אסור בשניהן והוא הדין כי לבוש וטעון ולא הצר ולא הזיע אי נמי הצר והזיע נמי אסור בשניהם מספק אם לא ידע למה נתכוין אלא שנדר סתם דהולכין בנדרים להחמיר דאילו אמר ללבישה לחוד נתכוין או לטעינה לחוד נתכוון פשיטא דסומכין על פירושו כדתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל אלא היכא דלא ידע לפרש אסור משניהן מספק היכא דאיכא הוכחה לשניהן א״נ ליכא הוכחה לא ללבישה ולא לטעינה וחומרא דלבישה אינה אלא בהיה לבוש ולא הצר ולא טעון דאסור בלבישה ומותר בטעינה אבל היה טעון ולא הזיע ולא לבוש אינו אסור בטעינה יותר מלבישה אלא שניהם שוין כאילו לא לבוש ולא טעון או כאילו לבוש וטעון והו״ל בדין סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כדפרישית ולא משכחת ליה דאסור בטעינה ומותר בלבישה אלא בהיה טעון והזיע וריחו קשה התם הוא דאסור בטעינה ולא בלבישה כלל אפי׳ היה גם כן לבוש כיון שלא הצר בלבישה ואצ״ל כשהיה טעון והזיע ולא לבוש כלל דפשיטא דאין אסור אלא בטעינה ולא בלבישה ועוד אפשר ליישב דרבינו שכתב היה לבוש בהן לאו דוקא לבוש דה״ה לא לבוש ולא טעון או לבוש וטעון ולא הצר ולא הזיע א״נ הצר והזיע א״נ אפי׳ טען ולא הזיע ולא לבש כלל אסור בלבישה ומותר בטעינה והא דכתב היה לבוש בהן לישנא דברייתא נקט ולא נתכוין אלא לפרש דבהיה טעון דוקא קאמרינן דאינו אסור בטעינה ומותר בלבישה אלא א״כ בדהיה ריחו קשה עליו בטעינה אבל בהיה לבוש אסור בלבישה ומותר בטעינה אפילו לא הצר בלבישה וראשון עיקר. והכי נקטינן לחומרא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) מִי שֶׁהֶעֱלִילוּ עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁמָּכַר יַיִן לַיִּשְׁמְעֵאלִים וּמִפְּנֵי כָּךְ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה יַיִן לִמְכֹּר, וְהָיָה לוֹ יַיִן עָשׂוּי מִקֹּדֶם, אָסוּר לְמָכְרוֹ. {הַגָּה: דְּאַף עַל פִּי שֶׁקָּאָמַר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, אַזְלִינָן בָּתַר כַּוָּנָתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רשב״ץ). וְכָל שֶׁכֵּן קָהָל שֶׁעָשׂוּ תַּקָּנָה כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁאֲסוּרִין לִמְכֹּר אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיָה לָהֶם קֹדֶם לָכֵן (סְבָרַת הָרַב מִמַּשְׁמָעוּת רשב״ץ וְלֹא כַּת״ה סִימָן רפ״א).}
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(ג) הרשב״ץ ממשנה דציינתי לעיל וכרבי יהודה
(ג) אזלינן בתר כוונתו – דברים אלו הם דברי הרשב״ץ הביאן בית יוסף ואע״פ שדין זה נפתח בגדולים ונסתיים בגדולים מ״מ תורה היא וללמוד אני צריך כי לא די שקשה עליו מדברי התלמוד אלא שקשה עליו דברי עצמו כמו שנבאר דמה שכתב שאזלינן בתר כוונתו הוא תמוה דהא קיי״ל כשמואל דבעינן פיו ולבו שוים כמ״ש לעיל סימן ר״י ומה אכפת לן בכוונתו כיון שאמר בפירוש שלא יעשה משמע שמה שכבר עשוי אינו בכלל ובהדיא איתא גבי לא תעשה לך פסל אין לי אלא לא תעשה העשוי כבר מנין שלא יקיים ת״ל לא יהיה לך הרי שאין בכלל לא תעשה העשוי כבר ובת״ה סימן רע״ז כתב דדיינינן לפי כוונתו אפי׳ אם הוא נגד הוצאת שפתיו כו׳ פשוט שנתכוין שלא נפרש הלשון כמשמעותו לפי פשוטו כמ״ש לעיל לענין איסור לבישת צמר לדעת הרא״ש אבל מכל מקום שפיר יתפרש לפי כוונתו מה שאין כן אם סותר לגמרי כמו כאן ומה שהביא רשב״ץ ראייה מהך דנודר צמר לא יעלה עלי בסעיף א׳ דאזלינן בתר הכוונה ל״ד לזה דהתם אינו סותר הלשון כלל משא״כ כאן ולא עוד אלא שסותר דברי עצמו שבסוף סימן ר״ח מביא ב״י בספרו דברי רשב״ץ באומר שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים אם אמר לשון שמשמעותו שלא יעשה נישואין עמה והוא עבר ונשאה הוי ליה כנשבע על הככר ואכלו דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעות שלא תהיה לו לאשה תוך ג׳ שנים אין מתירין לו כו׳ ופסקו בש״ע שם הרי לפנינו דבתר משמעות הל׳ אזלינן ולא אמרינן דמה שאמר שלא יעשה נישואין ר״ל שלא תהיה לו לאשה ה״נ כן הוא באמרו לא יעשה יין אינו מכוין שלא יהיה לו יין דחד מלתא ממש הוא ולא עוד אלא ק״ו הוא כאן דמה התם דקרוב הדבר דלאו על הנשואין קפיד דאין דרך האדם להקפיד על זמן הנשואין דמה לו בכך אלא דאין רצונו להיות לו קולר תלוי בצוארו ולהיות טרוד בצרכי אשתו ודבר זה כללו בעשיית נישואין כי הנישואין הם התחלה וההתחלה נקט אפ״ה אמרינן דבתר הלשון כפשוטו אזלינן ק״ו כאן דלא נתכוין להפסיד לעצמו בשביל מורא הסכנה במה שיש לו כבר יין אלא שלא יכניס עצמו בעשיית יין מחדש דהיינו מניעת הריוח וע״כ אמר שלא יעשה דוקא ק״ו שניזול בתר לישנא ולא יהיה אסור רק מה שיצא מפיו ותו דאטו אם יהיו שני מינים בסכנה למכור לעובד כוכבים והוא נשבע על אחד מהם מי נימא דניזול בתר הכוונה שירא מפני הסכנה ונאסר עליו גם השני זהו ודאי אינו הכא נמי ב׳ מינים שהם מניעת הריוח והצלה מהפסד כמו שמצינו חילוק זה לענין דבר האבוד בח״ה ובאבילות סי׳ ש״פ סעיף ו׳ שאין דומה זה לזה והכא נמי דכוותיה.
(ד) וכל שכן קהל כו׳ – הרב למד דבר זה מהך הוראה דרשב״ץ שזכר הש״ע כבר ואני אומר אף אם לא ניתן מקום לההיא הוראה כמו שזכרנו מ״מ דין זה אמת והוא מפורש בדברי הרא״ש פ״ק דחולין בבעיא דמיבעיא לן בגמרא אברי נחירה שהכניסו ישראל עמם לארץ ישראל מהו ופי׳ הרא״ש דנפקא מיניה לענין אם אדם אוסר על עצמו בא׳ מן המינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל עד שהגיע הזמן אם מותר לו מה שניתותר לו א״נ כגון שרצו ב״ד לאסור איזה דבר אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל עכ״ל וכיון שנשאר בתיקו קיימא לן להחמיר בשל תורה אלא שעדיין יש לנו לומר אדרבה משם ראייה להתיר כאן כיון שדבר זה נשאר בתיקו וכל תיקו דרבנן להקל והכא נמי דרבנן הוא שהרי אין כאן איסור אלא מצד התקנה של הקהל וכן ראיתי בת״ה סי׳ רפ״א שהביא בשם אחד שבגדולים שהורה בענין שעשו הקהל תקנה שלא למכור בשר ביוקר מהערך שקצבו להם והיה לאחד בשר ששחט למכור ביוקר כיון שהיה בידו קודם התקנה והביא ראיה מבעיא זו וכ׳ בשם בעל ת״ה דהיינו כיון דתקנה בעלמא היתה ולא באלה אבל כל שעשו חרם הוה דאורייתא ואזלינן לחומרא וכ׳ אח״כ וז״ל ואף שיש לי קצת הרהור על ההיא הוראה דבסמ״ג כתב דהנשבע שלא יכנוס בתקנת הקהל חשוב שבועת שוא כו׳ אלמא דתקנת הקהל נמי הוה דאורייתא ומסיק דבנדרים שאינן אלא דרבנן כגון על דבר שאין בו ממש וכיוצא בזה דהוה תיקו דרבנן ולקולא ע״כ לפי זה אין מקום להאי כ״ש שכתב רמ״א כאן לענין תקנת הקהל דהא תחילה כתב הש״ע לענין נשבע ושבועה דאורייתא והיאך יליף מזה לענין תקנה שאינה מן התורה ואע״ג שכתב ת״ה שיש לו קצת הרהור בתקנה מ״מ מבואר שם שאין דעתו לחלוק ולהחמיר בתקנה ולבטל הלכה למעשה שהורה הגדול ההוא ובאמת כבר כתבתי בסי׳ רכ״ח סעיף ל״ג ליישב ההרהור של ת״ה בטוב טעם דדוקא במידי דהוא למגדר מילתא דעבירה הוה דאוריי׳ מה שאין כן במידי דהוא להצלת ממון או שאר טעמים שאינם שייכים לעבירה. שוב ראיתי בדברי רש״ל פ״ק דחולין סי׳ ל״ו שהביא הך פירושא דהרא״ש על הבעיא שזכרנו דהתירוץ הראשון של הרא״ש דנפקא מיניה לענין אם אדם אוסר על עצמו כו׳ נמשך מזה דהוה ספיקא דרבנן דכל שאדם אוסר על עצמו בלשון נדר שאומר איני אוכל דבר פלוני ואינו מתפיס בדבר איסור אינו אלא מדרבנן וחולק על הרא״ש בזה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולפי לשון בני אדם אסור לאכול מזה המין כשיגיע הזמן על כן נראה כתירוץ השני של הרא״ש לענין שרצו ב״ד לאסור כו׳ וספיקא דרבנן לקולא ומ״מ דוקא כשרצו ב״ד לאסור אבל אם גזרו בחרם וארור שלא לאכול דבר זה הוה דאוריי׳ דיש כח ביד ב״ד להחרים ולנדות אפילו שלא מן הדין אם דעתם למיגדר מילתא וא״כ הוה ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפי זה מה שנעשה בימים שגזרו חכמי רוסיא בקיבוץ רוב עם שלא לשתות סתם יין של ישראל רק אם יש לו עדים חשובים יעידו על כשרותו והגבילו זמן לגזירתם כל מה שניתותר כבר בידם ג״כ אסור דספיקא דאורייתא היא עכ״ל רש״ל הרי דבתקנה בלא חרם פשוט בדבריו להתיר בספק וכיון דבנדון זה שזכר רמ״א הוה ספק דרבנן אזלינן להקל ואין כאן איסור אלא אם נעשית התקנה בחרם הקהל וגם בזה יש כאן נ״מ באם נתערב אותו דבר שניתותר באיזה תערובות בענין שיש בו ספק ה״ל ספק ספיקא כיון שהאיסור עצמו אינו ברור אלא ממה שנשאר בתיקו בגמרא ודין זה של ספק איסור שנתערב אימתי הוה ספק ספיקא נתבאר בסי׳ ק״י לעיל בדברינו סוף סעיף ט׳ דבעינן ב׳ תערובות משא״כ אם היה המקור מדברי רשב״ץ והיה ודאי איסור לא היה מקרי ספק ספיקא רק בג׳ תערובות כמ״ש בסי׳ ק״י שם והאמת יורה דרכו שאין זה אלא ספק איסור כמ״ש הרא״ש בפירוש כנלע״ד ברור.
(ג) וכ״ש קהל כו׳ – זהו סברת הרב שלמד בד״מ מדברי הרשב״ץ כן. ודלא כת״ה סי׳ רפ״א. ולע״ד אין במשמע דברי הרשב״ץ נגד דברי הת״ה שהרי בת״ה שם מסיק דאם תקנו הקהל כן בחרם פשיטא דהוי דאורייתא כמו שבועה ואסור אלא דמספקא ליה אם תקנו סתם בתקנות דעלמא בלי חרם אי חשיבא דאורייתא או דרבנן ע״ש מבואר כך להדיא (והב״י העתיקו בקצרה) וא״כ הרשב״ץ הא מיירי להדיא בשבועה שהיא דאורייתא וכן מחלק מהרש״ל פ״ק דחולין סי׳ ל״ו בהדיא ועוד יש לו׳ דדוקא יחיד שנשבע הוא דקאמר הרשב״ץ דאסור משום דהולכים בהם אחר לשון בני אדם ולפי לשון בני אדם אסור משא״כ בקהל שעשו תקנה וכן מחלק מהרש״ל שם בהדיא וז״ל בעי ר׳ ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לא״י מהו וקאי בתיקו וכ׳ הרא״ש (וכ״כ רבינו ירוחם ני״ד סוף ח״ו) נ״ל דנ״מ מבעיא זו לאדם שאסר עצמו בא׳ מהמינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנותר בידו. א״נ כגון שרצו ב״ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות של עובד כוכבים ושלקות וכיוצא בהן אם אסור מה שיש לו ממנו באותו המין ביד ישראל ע״כ ואומר אני דלפי דבריו יראה מי שאוסר על עצמו איזה דבר שאומר הרי דבר זה אסור עלי או שהזכיר בנדרו קרבן או קונם דהוי נדר גמור מדאורייתא או בהזכרת השם דהיינו שבועה א״כ אסור לאכול מאותו המין שנתותרו בידו דספיקא דאורייתא לחומרא שהרי הבעיא לא נפשטה אבל בסתם נדרים שלנו שאין מתפיס בשום דבר ואין אוסר עליו המין אלא אומר הריני נודר שלא אוכל או שלא אשתה ממין זה דהוי נדר מדרבנן מותר לאכול מאותו מין שנתותר בידו דספיקא דרבנן לקולא אבל אין אני מודה לדבריו בזה דאין לדמות נדרים דהולכים בהן אחר לשון בני אדם לענין שאר איסורים דלפי לשון בני אדם אסור לאכול מאותו המין כשהגיע הזמן ע״כ נראה שנויא בתרא עיקר דאיכא נפקותא היכא שרצו ב״ד לאסור איזה דבר כגון גבינות כו׳ ומאחר דהבעיא לא נפשטה א״כ בכה״ג מותר דספיקא דרבנן באיסור דרבנן כי האי לקולא ומ״מ דוקא כשרצו ב״ד לאסור אבל אם גזרו ב״ד במקום בית דינם) בחרם ובארור שלא לאכול דבר זה א״כ הוי דאורייתא דיש כח ביד ב״ד לקנוס () [כ״ז איירי בימיהם שניתנה להם רשות ע״ז מדינא דמלכותא] אפי׳ שלא מן הדין אם דעתן למיגדר מילתא וא״כ בכה״ג הוי ספיקא דאורייתא לחומרא עכ״ל והעתקתי כל דבריו לפי שיש בהן כמה חלוקי דינים ומ״מ מה שהשיג על הרא״ש אינו כלום דהרא״ש לא קאמר אלא דנ״מ לענין נדר לזמן אבל מענין הולכים בנדרים אחר לשון בני אדם לא מיירי דזהו פשוט בכל מקום שהולכים בנדרים אחר ל׳ בני אדם אלא מיירי במקום או בזמן שאין ל׳ בני אדם כן שהרי בנדרים הולכים אחר ל׳ בני אדם כפי המקום וכפי הזמן וכמו שנתבאר בסי׳ הקודם ומ״מ נתבאר מדברי מהרש״ל שיש לחלק בין תקנה בחרם לסתם תקנה ובין יחיד לקהל ושלא כדברי הרב.
(ג) כוונתו – הט״ז חולק על דין זה ע״ש שמביא ראיות לדבריו (ובנה״כ השיג עליו ודחה ראיותיו ע״ש):
(ד) למכור – והש״ך השיג על הר״ב בדין זה ומאריך מאד בראיות ותורף דבריו דבנדרים הולכין אחר ל׳ בני אדם כפי המקום וכפי הזמן גם נחבאר מדברי מהרש״ל שיש לחלק בין תקנה בחרם לסתם חקנה (דבסתם תקנה אינו אוסר מה שהיה לו קודם לכן ובין יחיד לקהל ושלא כדברי הר״ב עכ״ל) וכ״כ הט״ז מ״ש באריכות:
(י) מי כו׳ – למד מסעיף שקדם:
(יא) וכ״ש קהל כו׳ – ועש״ך בשם רש״ל שחולק על זה מגמ׳ פ״ק דחולין (י״ז א׳) וכדברי הרא״ש בתירוץ בתרא:
(ד) (שם ט״ז סק״ג) אלא שסותר דברי עצמו. ע׳ בת׳ עבודת הגרשוני (סי׳ ב׳):
(ה) (בסה״ד) והכא נמי דכוותיה. כן הסכים הריק״ש להתיר להלכה ולמעשה:
(ו) (שם ש״ך ס״ק ג׳) ולפענ״ד. ע׳ ת׳ רשד״ם (חיו״ד סקל״ג):
(ג) כוונתו – עיין בה״ט וע׳ בתשובת מהרי״ט ח״א סי׳ ז׳ שגם הוא ז״ל חולק על התשב״ץ ע״ש:
(ד) וכ״ש קהל – עט״ז וש״ך וע׳ בתשובת בגדי כהונה חי״ד סימן ז׳ ח׳ מה שכתב בזה ועיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ ס״ד ובתשובת בית אפרים חיו״ד סימן ל״ט ובתשובת שיבת ציון סימן נו״ן מ״ש בזה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ג) הָיוּ מַפְצִירִין בּוֹ לִשָּׂא בַּת אֲחוֹתוֹ, וְאָמַר: קוּנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר: קוּנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְשׁוּם אִשּׁוּת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ד) משנה שם דף ס״ג ע״ב
היו מפצירין בו ליקח בת אחותו ואומר קונם שהיא נהנית לי לעולם או שגירש את אשתו ואומר קונם שהיא נהנית לי לעולם מותר ליהנות לו שלא נתכוין אלא לשם אישות.
(ב) היו מפצירין בו ליקח את בת אחותו וכו׳ עד שלא נתכוין אלא לשם אכילה ושתייה משנה בס״פ קונם יין:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) היו מפצירין בו ליקח בת אחותו נקט בת אחותו משום דמצוה הוא כדאמרינן הנושא את בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה׳ יענה עכ״ל ר״ן ס״פ הכונס ומפרשים התוס׳ דטעמא משום דרוב בנים אחר אחי האם נמצאת היא בת גילו: (אלא לשם אכילה ושתייה פי׳ הנאה מרובה עכ״ה):
(ב) היו מפצירין בו וכו׳ משנה ס״פ קונם יין ומשמע מדקאמר שלא נתכוין זה אלא לשם אישות חל הנדר ואסורה לו ולא דמי לטיפת צונן דבסיפא דמותר אפי׳ באכילה ושתייה כיון שלא הוציאו בפיו דשאני הכא גבי אישות דבכלל הנאה היא ושפיר הוציאו בפיו כ״כ הרא״ש לשם אבל מדברי הרמב״ם מבואר שאין לחלק אלא דגם באומר טיפת צונן דסיפא אסור באכילה ושתייה והכי איתא בתוספתא וכתבה הר״ר ירוחם ומביאו ב״י וכ״פ בש״ע והכי נקטינן לחומרא דלא כהרא״ש ורבינו המקילים בזה: ומ״ש שלא נתכוין אלא לשם אכילה ושתייה כלומר לא נתכוין אלא להנאה מרובה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ד) הָיָה מַפְצִיר בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וּמֵאֵן וְאָמַר: קוּנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס, וְטִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, מֻתָּר לִכְנֹס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת לוֹ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא שֶׁלֹּא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עִמּוֹ בִּסְעֻדָּה זוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. {מִי שֶׁנָּדַר צְדָקָה אוֹ שְׁאָר נֶדֶר מֵחֲמַת חוֹלֶה, וּמֵת, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר״כ.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהעודהכל
(ה) שם במשנה
(ו) רמב״ם בפ״ח דין י׳ מהתוספתא פ״ד וכ״כ הר״ן (וסמ״ג דף ע״ב ע״ג)
(ד) שלא נתכוין אלא כו׳ – הלכך אסור בסעודה זו ותו לא.
(ה) מי שנדר כו׳ מחמת חול – שהיה לו ומת החולה ע״ל סי׳ ר״ך סט״ו בהג״ה ומ״ש שם.
(ה) חולה – שהיה לו ומת החולה ע״ל סימן ר״כ סט״ו בהג״ה:
(יב) מותר כו׳ – ר״ל אבל לאכול ולשתות אסור וכמ״ש בתוספתא פ״ד מותר ליכנס לביתו ולרחוץ עמו בצונן ואסור לאכול ולשתות וט״ס וצ״ל ולשתות עמו בצונן דלא כהרא״ש וטור שמתירין גם לאכול ולשתות כיון שאין פיו ולבו שוין כמ״ש בפ״ג דתרומות:
(יג) בסעודה זו – עבר״נ שם ד״ה תוספתא היה כו׳ וה״ה כאן:
(ז) (שם ש״ך סק״ד) ותו לא ע׳ בת׳ מהר״א ששון (סקכ״ד) ובת׳ מהרי״ט (ח״א סנ״ז) וצ״ע:
היה חבירו מפציר בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם עמך מותר ליכנס לביתו ולשתות עמו טיפת צונן שלא נתכוין אלא לשם אכילה ושתייה ומותר גם באכילה ושתייה כיון שלא הוציאו בפיו.
(ג) ומה שכתב ומותר גם באכילה ושתייה כיון שלא הוציאו בפיו וכו׳ כ״כ שם הרא״ש וכתב ולא דמי לרישא דאישות בכלל הנאה היא ומיהו בתוספתא דנדרים פ״ד תניא מותר ליכנס ולרחוץ עמו בצונן ואסור לאכול ולשתות וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ח ה״ז מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוין זה אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו ע״כ נראה מדבריו דאסור באכילה ושתייה ומיהו אינו אסור אלא באותה סעודה בלבד שעליה היה מסרב:
תניא תו בתוספתא היה מסרב שיאכל אצלו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר וכתבה רבינו ירוחם ונראה דלענין אכילה ושתייה קאמר ולטעמה אזלא דסברה דאסור לאכול ולשתות וקאמר דהיינו דוקא באותו משתה שעליו היה מסרב עמו שיאכל אצלו וכמו שפירשתי לדעת הרמב״ם במה שכתב בסעודה זו:
כתב הריב״ש בסימן קצ״ח על ענין לשון הסכמה אחת ולא דמי לההיא דתנן טען והזיע וכו׳ דהתם הלבישה והטעינה הם שני ענינים חלוקים וכיון שיש הוכחה גדולה על מי מהם נתכוין הולכים אחריו אלא שמפני שנדר בצערו ולא נתן אל לבו לדקדק ולפרש ומ״מ בהיה לבוש צמר והצר אסור בכל לבישה לא שנאמר לא יהיה אסור אלא במלבוש צר וכן בהיה טעון פשתן והזיע אסור בכל טעינה לא שנאמר לא יהיה אסור אלא במשא גדול שיזיע מחמת כובדו אבל במי ששואל מחבירו איזה דבר והוא הודה לו בנדר ביותר משאלתו לא נאמר כן דאיפשר שזה שואל ממנו מעט משום דתפסת מעט תפסת והנותן נתן לו הרבה דנותן בעין יפה נותן ועוד דכל הני הוו בנדרים שם שנדר בינו לבין עצמו והולכין אחר כוונתו משום דבעינן שיהיו פיו ולבו שוים אבל במי שנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואין הולכים בזה אחר אומדנא אא״כ הוא אומדנא דמוכח כההיא דמי שהלך בנו למד״ה דפרק מי שמת (בבא בתרא קמו:) וכגון זה כתב הרמב״ן בפרק יש נוחלין דבנדר שנדר אדם בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שאר דקדוקי התנאים אע״ג דבעינן הכי בתנאי שבין אדם לחבירו דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן עכ״ל וכתב עוד אבל מה שנראה ברור הוא שנתלה מתנתם בהיות הסופרים הגונים ונאמנים במלאכתם דודאי לא עלה על הדעת שיתנו הסופרים לחשודים בעבירות וזו היא אומדנא דמוכח עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ומותר גם באכילה ושתייה וכ״כ הרא״ש ומשמע אפי׳ באותה סעודה שעליה היה מסרב וכן דייק ל׳ ב״י שכתב ז״ל והרמב״ם כתב מותר לכנוס לביתו ולשתות בו צונן שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל וישתה באותה סעודה ע״כ נראה מדבריו דאסור באכילה ושתייה ומיהו אינו אסור אלא באותה סעודה בלבד שעליה היה מסרב עכ״ל ב״י משמע בהדיא דלהרא״ש דפליג עמו אפי׳ באותה סעודה מותר ולפ״ז הא דפסק בש״ע דבאותה סעודה אסור היינו כהרמב״ם ודלא כהרא״ש:
(ד) ומותר גם באכילה ושתייה כ״כ הרא״ש וכתב ול״ד לרישא דאישות בכלל הנאה היא עכ״ל ב״י ומ״ו ר״ל בכלל מה שנדר קונם שהיא נהנית לי ועד״ר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישההכל
 
(ה) אָמַר לַחֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ, אָמַר לוֹ: אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר: קוּנָם שֶׁאֵינִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם, אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ שָׂדֵהוּ בְּעַצְמוֹ, הוּא אָסוּר לַחֲרֹשׁ בְּאוֹתָהּ פָּרָה, אֲבָל אֲחֵרִים מֻתָּרִין לַחֲרֹשׁ לוֹ בָּהּ. וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא אָרִיסִין חוֹרְשִׁין לוֹ, הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ז) משנה שם דף מ״ג ע״ב (ורמב״ם שם דין י״ב)
(יד) הוא וכל כו׳ – כגרסת ספרים שלנו והרמב״ם והר״נ דלא כהרא״ש וטור:
(ח) (שם סעיף ה׳) אמר לחבירו. ע׳ דרשות הראנ״ח (פ׳ ויחי):
(ט) (שם) אבל אחרים מותרים. נשבע שלא לחרוש בפרה זו ומכרה לאחר הלוקח יכול לחרוש ט״ז לעיל (סי׳ ט״ז סק״ח):
(ה) אחרים מותרים לחרוש לו בה – עיין בספר מים עמוקים ח״ב בשו״ת הרב ר״א בן חיים סי׳ ט׳ שלמד מזה דמי שנשבע שלא יגלה סודו לשמעון יכול להגיד ללוי ולוי יגלה לשמעון דהא הכא כוונת הנדר היתה שלא יהנה מפרתו ועכ״ז הוא נהנה ממנה ע״י אחר ובנ״ד נמי דרכו של איש לגלות סודו בעצמו וכשנשבע שלא יגלה אין בכלל האיסור אלא שלא יגלה הוא בעצמו ע״ש עוד:
ראובן ששאל פרה משמעון לחרוש בה ולא רצה להשאילה לו ואסר ראובן הנאת חרישתה עליו אם דרכו לחרוש הוא בעצמו הוא אסור ושאר כל העם מותר לחרוש לו בה ואם אין דרכו לחרוש בעצמו הוא מותר לחרוש בה ושאר כל אדם אסורין לחרוש לו בה.
(ד) ראובן ששאל פרה משמעון לחרוש בה וכו׳ משנה בפרק אין בין המודר (נדרים מג.) א״ל השאילני פרתך אמר לו אינה פנוייה אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין פירוש איננה פנוייה דמלאכה היא עושה ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסרבת להשאילה קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית ואח״כ השאילה לו רואין אם הוא פרזי ודרכו לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה וכל אדם מותר דודאי כי נדר אדעתא דנפשיה נדר ולא אדעתא דעלמא וכל אדם מותרין לחרוש לו שדהו באותה פרה. ואם אין דרכו לחרוש שיש לו אריסין החורשין בשבילו הוא וכל אדם אסורין דכיון דאין דרכו לחרוש לא לחרישתו נתכוין אלא שלא יהנה בחרישתה קאמר ומש״ה הוא וכל אדם אסורין לחרוש בשבילו כדי שלא יהנה בחרישתה ובספרי רבינו כתוב ואם אין דרכו לחרוש בעצמו הוא מותר לחרוש בה ושאר כל אדם אסורין לחרוש בה והיא גירסת הרא״ש אבל גירסת הספרים והרמב״ם והר״ן כגירסא קמייתא וכן עיקר:
[בדק הבית: כתב הרא״ש בתשובה כלל י״ג שנשאל על צבור שהטילו חרם שכל מי שיש בידו מעות שמתעסק בהם הן שלו הן של אחרים יתן כך וכך לקופה של צדקה וראובן הקדיש מעות לת״ת ומתעסק בהם לצורך ת״ת ואינו נהנה מהם לעצמו והשיב יראה לי כי מעות שהוקצו למצוה אינם בכלל של אחרים כי דעת הקהל הוא על מעות של אחרים שחייבים ליתן מס מהם אבל מעות של מצוה אינם בכלל כי פטורים הם מהמס עכ״ל:]
כתוב בתשובה להרמב״ן סימן רנ״ז שאלה הקהל החרימו שלא ידור איש פלוני במגרש פלוני עד זמן ידוע ובתוך הזמן שכר שם בית לחנות למכור שם לחם ולעשיית מלאכתו וטוען שלא החרימו אלא שלא ידור שם ואינו נקרא דירה אלא במקום שאוכל ושותה ועושה אש אבל הוא אינו אוכל שם. תשובה לשון דירה נופל על ענינים רבים יש שהוא כעין ישיבה במקום וכו׳ ויש שהוא כמו עיכוב במקום וכו׳ ונופל גם כן למי שדר במקום אחד יום אחד כדאמרינן בפ׳ חזקת (בבא בתרא מא:) וכו׳ ולפיכך הכל לפי מה שהוא הענין אם מה שהחרימו על ענין שחשו שלא יהא שייך עמהם אפילו לישב עמהם בחנותם בכלל ואם מחמת שלא יקבע דירה עמהם הדין עמו שאין עיקר דירה אלא במקום פיתא שאוכל שם תדיר ואע״פ ששוכב במקום אחר כדשנינו (עירובין עג.) לענין עירוב וכל הנדרים והחרמות נדונין לפי מה שהוא הענין וכמו ששנינו רבי יהודה אומר הכל לפי הנדר טען והזיע והיה ריחו נודף ואמר קונם צמר ופשתים עולה עלי וכו׳ וכתב הרשב״א סי׳ תרס״ז שנשאל על מי שנשבע שלא ידור עם שמעון ואשתו לעולם אם מותר לדור עמו אחר ל׳ יום או עד ל׳ יום והשיב לא מצאתי זמן לדור דיושב נקרא כל ששהה ל׳ יום כדאיתא בפ״ק דב״ב (ח.) ודר הוא תרגום לשון גירות עם לבן גרתי הגרים עמכם גור בארץ הזאת וכאילו יראה שהוא זמן מרובה ואפי׳ דירת עראי קרויה דירה כדאמרי׳ (סוכה ב.) דירת עראי בעינן ואיפשר דאין פחות משבעה כדירת עראי של סוכה ומ״מ בנדון שלפנינו נחזור אל מה שאמרנו בנדרים הלך אחר ל׳ ב״א וצא וראה מה בני אדם שומעים בל׳ נודר שלא ידור עם פלוני ונהוג כן ואפשר שכיון שאמר לעולם ולעולם אין לו הפסק מכאן ולהבא גם בתחילתו נמנע שלא ידור עכ״ל.
וע״ל סי׳ רי״ז הנודר שלא ידור במקום אחד מה דינו:
כתוב בת״ה סי׳ רע״ו על מי שחלה בנו ונדר שלא לשתות יין כל ימי החול עד שיהיה הבן בר מצוה ועמד הבן והבריא שנה או שנתים ואח״כ נפטר מחולי אחר ולא מלאו לו עדיין י״א שנה דאיכא לאיסתפוקי אי צריך להמתין עד שיגיע י״ג שנה שהיו ראויים לנער (וע״ל ס״ס ר״כ בב״ה) וכתב עוד בסי׳ קע״א על קהל שעשו תקנה בחרם שלא למכור בשר ביוקר מן הערך שקצבו להם והיה לאחד בשר ששחט כדי למכור קודם התקנה שהוא מסופק אם מותר למכור ביותר מן הערך הואיל והיה בידו קודם התקנה כתב הריב״ש בח״א סי׳ ס״ג על הסכמה שצוה הגיזבר שלא לקיים קצתה אין ההסכמה בטלה מפני ציווי הגיזבר ולזה אם הברורים רוצים לנהוג במינויים הקהל יתחייבו לתת להם שכרם כפי ההסכמה ואם אינם נותנין להם שכרם אינם מחוייבין מכח החרם שהרי לא קבלו עליהם החרם אלא ע״ד השכר ההוא ולא בפחות ואף אם נשבעו בפרט על דעת ההסכמה נשבעו עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) ואסר ראובן הנאת חרישתה כו׳ ר״ל הואיל וסירב להשאילה לו:
(ו) הוא אסור ושאר כל העם מותר כו׳ דודאי כי נדר אדעתא דנפשיה נדר ולא אדעתא דעלמא:
(ז) ואם אין דרכו לחרוש בעצמו הוא מותר לחרוש בה כו׳ זהו גירסת הרא״ש אבל גי׳ הספרים והרמב״ם והר״ן דהואוכל אדם אסורין כשאין דרכו לחרוש בעצמו ועיין בב״י שכתב שכן הוא העיקר:
(ג) ראובן ששאל פרה וכו׳ משנה פ׳ אין בין המודר [דף מ״ג] וגי׳ הרא״ש היא ואם אין דרכו לחרוש הוא מותר וכל אדם אסורין וטעמא דמילתא דלא נתכוין לאסור אלא על אותו שדרכו לחרוש שדהו ולפיכך כשאין דרכו לחרוש בעצמו לא נדר אלא על מי שדרכו לחרוש שדהו דהיינו כל אדם דאסורים אבל הוא בעצמו מותר וכן נראה מדברי התוס׳ וכך הם דברי רבינו אבל גירסת הרמב״ם והר״ן וגירסת הספרים דאם אין דרכו לחרוש הוא והם אסורין וכתב ב״י שכן עיקר וכן פסק בש״ע והכי נקטינן לחומרא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ו) הַסְכָּמָה שֶׁצִּוָּה הַשַּׂר לְבַטֵּל מִקְצָתָהּ, אֵין הַהַסְכָּמָה בְּטֵלָה מִפְּנֵי צִוּוּיוֹ. {הַגָּה: קָהָל שֶׁהֶחֱרִימוּ עַל אֶחָד שֶׁלֹּא יָדוּר עִמָּהֶם, וְאַחַר כָּךְ רוֹצֶה לֵישֵׁב שָׁם בַּחֲנוּת, דָּנִין כְּפִי הָעִנְיָן שֶׁנָּדְרוּ עָלָיו. אִם לֹא כִּוְּנוּ רַק עַל דִּירַת קֶבַע עִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, חֲנוּת שָׁרֵי. וְאִם לָאו, הַכֹּל אָסוּר (רַמְבַּ״ן סִימָן רנ״ז).}
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(ח) ריב״ש בח״א סימן פ״ג
(ו) הסכמה כו׳ – ע״ל סי׳ רכ״ח סעיף ט״ו.
(ז) שלא ידור כו׳ – ע״ל סי׳ רי״ז סל״ב בהג״ה:
בתשובת מבי״ט ח״א סי׳ קפ״ח דף ע״ח ע״ג מי שנשבע שלא יאכל חוץ מביתו אם נלך אחר כוונתו שלא היתה אלא באותה מדינה ולא במדינה אחרת זה אינו כי מה שהולכים אחר כוונת הנודר הוא במה שיש בו משמעות ב׳ לשונות כמו חרם (לעיל סי׳ ר״ח) אבל מי שנודר על איזה דבר אינו נאמן לו׳ לא נתכוונתי לאסור עצמי בדבר זה אלא בעיר זה ולא בעיר אחרת כי סתם נדר שבגופו הוא בכל מקום וה״ל לפרט כו׳. ועיין עוד שם כמה דינים. מיהו אם רואים הדבר שבגללו נדר כגון שהיו אנשים רעים באותו עיר ונדר שלא יאכל בביתם וכיוצא בזה הולכים אחריו.
(ו) כוונו – כתב בתשובת מבי״ט מי שנשבע שלא יאכל חוץ מביתו אם נלך אחר כונתו שלא היתה אלא באותה מדינה ולא במדינה אחרת זה אינו כי מה שהולכים אחר כונת הנודר הוא במה שיש בו משמעות ב׳ לשונות כמו חרם (לעיל סימן ר״ח) אבל מי שנודר על איזה דבר אינו נאמן לומר לא נתכונחי לאסור עצמי בדבר זה אלא בעיר זה ולא בעיר אחרת כי סתם נדר שבגופו הוא בכל מקום וה״ל לפרט כו׳ ע״כ מיהו אם רואים הדבר שבגללו נדר כגון שהיו אנשים רעים באותה העיר ונדר שלא יאכל בביתם וכיוצא בזה הולכים אחריו עכ״ל הש״ך (שוחט שנשבע שלא לשחוט לאחרים אינו יכול לבדוק הסכין לאחרים שישחטו לאחרים. כנה״ג בשם חכם א׳ והסכים כן הראנ״ח. הסכימו הקהל שלא ימכור יין יותר מב׳ לבנים ומכר ראובן לשמעון בשלשה קונסין ג״כ ללוקח כנה״ג בשם הראנ״ח):
(טו) קהל כו׳ – כנ״ל ס״א:
(טז) ואם לאו כו׳ – כמ״ש (יומא י׳ ב׳) דירת עראי בעינן ונקרא דירה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×